פינברג (ציפרמן) ברטה

שנת לידה: תרי"ט 1859

מקום לידה: רוסיה

שנת עלייה: תרמ"ב 1882

שנת הגעה למושבה: תרמ"ב 1882

מקום מגורים במושבה:

עיסוק:

שנת עזיבה: תרמ"ו 1886

לאן עזב: לוד

שנת פטירה: תרצ"ה 1934

מקום קבורה: ירושלים, הר הזיתים

שייכות לקבוצות:

ברטה פינברג נולדה ברוסיה, בת למשפחת משכילים. סיימה גימנסיה באודסה. ניגנה בפסנתר. בת עשרים וחמש, בשנת התרמ"ב, 1882, עלתה יחד עם בעלה לארץ ויחד אתו הריהי נמנית עם מייסדי ראשון לציון. כשנשלח בעלה, יוסף פינברג, מטעם המושבה לאירופה להשיג תמיכה כספית הכרחית, הייתה זו היא אשר עודדה אותו וקיבלה על עצמה להתמודד לבדה עם הטיפול בשני ילדיהם הרכים ועם קשיי החיים. וכך אמרה לו: "אין דבר, אינני יחידה הסובלת על אדמת "ראשון" שלנו. גורלם של כל חברי יהיה גם גורלי וגורל ילדינו. סע! אפשר שיעלה בידך להציל את המושבה היקרה" (ד' יודילוביץ, ראשון לציון התרמ"ב-התש"א, עמ' 43). אחרי שובו של בעלה משליחותו, היא עובדת יחד עמו בעבודה הקשה ברפת ובמחלבה שהקימו. ובלילות, משהיה ביתם למרכז רוחני של בני המושבה, היא מלווה את התכנסויותיהם בנגינה ובשירה ומנצחת על מקהלת השרים. ברטה פינברג (בכינויה ברטיושה) הייתה גם ראש המדברים והמתווכחים בעניין המאבק בפקידי הברון. משהוצע לגרש את הפקיד מן המושבה, הגנה בכל כוחה על ההצעה. "הברון והעולם היהודי", אמרה, "מחויבים לדעת, כי באנו הנה על-מנת לבנות ולהיות אנשים חפשיים!" (מ' סמילנסקי, משפחת האדמה, כרך א', עמ' 217). לעומת זאת, משסירב בעלה, יוסף פינברג, להיענות לפקודת הגירוש שיצאה מטעם הברון כלפיו וכלפי משפחתו, הייתה זו היא שהציעה לו להיכנע בהעדיפה את טובת הכלל על טובתם הפרטית: "גדול אסוננו", אמרה לו, "אבל עלינו לקבל את הדין. פן יורע למושבה בגללנו. ופן יפנה הברון, חלילה, עורף לישוב כולו, והיה עמלך לשוא ופרי נצחונך בפריס יאבד" (שם). יחד אתו ועם ילדיהם עברו ללוד ובהמשך, ליפו. משנפטר יוסף בעלה, נותרה עם ילדיהם הקטנים ללא אמצעי קיום ועזבה למצרים, שם היה בנם הבכור לרופא של חוואי עשיר. בכפר הקטן, מינת אל-אמח שבדלתא של הנילוס, גידלה את ילדיה. בשנת התרפ"ז, 1927, חזרה לארץ ואת שנותיה האחרונות עשתה בירושלים בבית דורה, בתה הצעירה. משנפטרה, הובאה לקבורה בהר הזיתים.