זיגר ישראל

שנת לידה: תרמ"ב 1882

מקום לידה: רומניה, יאסי

שנת עלייה: תר"ן 1890

שנת הגעה למושבה:

מקום מגורים במושבה:

עיסוק: איכר

שנת עזיבה:

לאן עזב:

שנת פטירה: תש"י 1950

מקום קבורה: ראשון לציון, ישן, גני אסתר

שייכות לקבוצות:
מוכתרים

ישראל זיגר נולד ביאסי, רומניה. למד שם ב"חדר". בשנת התר"ן, 1890, עלה לארץ, לראשון לציון, עם הוריו, כאן המשיך את לימודיו בחדר של באראד ובבית הספר העממי (חביב) במושבה. כנער צעיר, הצטרף לתזמורת המושבה (האורקסטרה) והיה פעיל בחיים החברתיים והציבוריים של הנוער. רכש בקיאות רבה בשפה הערבית ובמנהגי הערבים והצליח לקשור קשרי ידידות עם נכבדיהם ועם פקידי הממשל התורכי. משנבחר, בשנת התרס"ז, 1909, למוכתר הראשון של המושבה, זכה לאמון רב מצד הממשל ולהשגים חשובים במילוי תפקידו זה. בהתאם להחלטת באי כוח היישוב והתאחדות המושבות, נבחר כחבר ב"מג'לש אל אדרה" (ועד הפועל של המועצה המחוזית הממשלתית) ו"בחירה זו" כותב דוד יודילוביץ "העמידתהו על הרמה של העסקנות הציבורית בשורה אחת עם גדולי הישוב ומנהיגיו וביחוד עם האיש הדגול אלברט ענתבי, שידו לא זזה מתוך ידו, בעניני ראשון לציון. השתתפותו של ישראל זיגר בישיבות "מג'לש אל אדרה" הביאה טובה רבה לישוב בכללו. הוא קשר קשרים עם גדולי הממשלה, התידד עמהם וכל הענינים נחתכו על ידי הבנה הדדית. הפחה בירושלים התחשב תמיד עם דעתו של ישראל זיגר. רוב המוסדות הישוביים וגם יחידים כשהיה להם דבר אל הממשלה פנו אל זיגר, והוא לא התרשל, פעל והצליח" (ד. יודילוביץ, ראשון לציון התרמ"ב-התש"א, עמוד 429). בשנת התרס"ז, 1907, נרכשו אדמות באר יעקב על ידי ענתבי וישראל זיגר התמנה מטעם המשרד היפואי של הוועד האודיסאי של חובבי ציון למפקח על האדמות הללו. הוא הצליח לפדות מהאריסים הערבים את הזכות לחרוש. כן גם רכש בשביל חובבי ציון 300 דונם לייסוד מושב העובדים נחלת יהודה. עתה רכש גם בבאר יעקב את פרדסו הגדול. בשנה שלאחר מכן (התרס"ח, 1908), התקבל כחבר למועדון "הטורקים הצעירים" ביפו (חברי המועדונים הללו היו בעלי השפעה רבה על ניהול ענייני הממשלה) ונבחר לאחד מחמשת הבוחרים בנפת רמלה לבחירת ציר לבית הנבחרים הטורקי. מפעולותיו: ביום 4.1.1909, בעת ביקורם של ענתבי והפחה הירושלמי בחולות של ראשון לציון, היה זה ישראל זיגר - חבר ב"ועד החולות" ומוכתר המושבה - שהדריך את הפחה והסביר לו את כוונת המושבה לנטוע עצים על החולות ובכך לעצור את נדידתם אל תוך השטחים המעובדים. הפחה שהשתכנע בחשיבותן של הנטיעות הודיע על השארת החולות לצמיתות בידי הנוטעים. כמוכתר, סייע רבות בגבייה נוחה של המיסים; השיג הקלות רבות ברישום קרקעות על שם יהודים נתיני חוץ היושבים למעלה מעשר שנים בארץ; לקח חלק פעיל בגאולת 3500 דונם מאדמות בית דג'ן (בית דגון) עבור איכרי ראשון לציון; גאל שטחים שונים מאדמת הכפר סרפנד-אל-חרב (שעל יד באר יעקב ונס ציונה); פעל לטובת מתיישבי רחובות בעניין תשלום מסי היבול (התרע"ב, 1912); בהתרע"ד, 1914, יחד עם מנשה מאירוביץ, פעל לשינוי התוכנית המקורית של סלילת כביש יפו-ירושלים כך שיעבור בראשון לציון, נס ציונה ורחובות וסלילתו תימסר להן בקבלנות (בתנאי שישראל זיגר יהיה הקבלן). יש לציין שבראשית מלחמת העולם הראשונה שימשה עבודה ציבורית זו הזדמנות טובה למתן "ואסיקות"-תעודות שחרור- ליהודים רבים מהצבא ומעבודות כפייה. בתקופת המלחמה פעל רבות לטובת היישוב ולטובת אנשים פרטיים בהשתדלות לפני השלטונות כדי שימנעו רדיפות של התושבים היהודיים. כשיצא הצו לגרש לצפון הארץ את תושבי מחוז הדרום בגלל קרבתה של החזית, פעל לשחרור תושבי ראשון לציון מהגרוש בהיותם עובדי אדמה אשר מחכים ליבול מזריעת הקיץ. עם מאסרו של נעמן בלקינד, איש ניל"י, נאסר גם ישראל זיגר יחד עם עוד נכבדי ראשון לציון והובל יחד עמהם לכלא בירושלים. אחרי הכיבוש הבריטי, (התרע"ח, 1918), כאחד מנציגי המושבות ב"ועד הזמני" של יהודי ארץ ישראל, השתתף בישיבה ההיסטורית שנערכה יחד עם חברי "ועד הצירים" בראשותו של דר' חיים ויצמן באולם המשרד הארץ ישראלי של ההסתדרות הציונית. בישיבה זו נשמע הסבר מפורט על הצהרת בלפור ונערך דיון על פעולת שני המוסדות האלה בעתיד הקרוב. בשנת התרע"ט, 1919, השתתף בייסוד בנק "קופת עם" וכיהן כיושב ראש הראשון של הוועד החקלאי בראשון לציון וכחבר בוועד המושבה (התרע"ח-התר"פ, 1920-1918). את שנותיו המאוחרות עשה בחיפה ובתל אביב ועבד כיבואן ראשי של סוכנות פורד למזרח התיכון. משנפטר, הובא לקבורה בבית הקברות הישן בראשון לציון.