לובמן מרדכי

שנת לידה: תרי"ח 1858

מקום לידה: רוסיה הלבנה, פלך מוהילב, הורי הורקי

שנת עלייה: תרמ"ד 1884

שנת הגעה למושבה: תרמ"ד 1884

מקום מגורים במושבה:

עיסוק: מהנדס - מודד קרקעות, מנהל בית ספר, מפקח

שנת עזיבה:

לאן עזב:

שנת פטירה: תרנ"ו 1896

מקום קבורה: ראשון לציון, ישן, גני אסתר

מרדכי לובמן נולד ברוסיה הלבנה, פ' מוהילב, בעיירה הורי-הורקי. בהיותו בן 17, נמשך להשכלה והשתלם בשפות ובמדעים. מנהל בית הספר הממשלתי לחקלאות ולמדידת קרקעות אשר שמעו של הנער המוכשר הגיע אליו, השפיע על אביו לשלוח אותו לבית ספרו. למרות התנגדותם של קנאי הדת בעירו, ובהיותו משוחרר באופן יוצא מן הכלל מחילול שבת בזמן הלימודים, סיים מרדכי לובמן את לימודיו והוסמך כמהנדס-מודד. בתקופת לימודיו ייסד בעזרת עשירי העיר בית ספר לילדים עניים ולימד בו בהתנדבות. בשנת התרל"ח, 1878, נרצח אביו - פקיד ממשלתי שנדד בין תחנות הרכבת - ומרדכי לובמן עזב את העיירה ועבר לחרקוב שם עבד כמודד קרקעות. משפרצו ה"סופות בנגב" (הפרעות), בשנת 1881, הצטרף לתנועת חיבת ציון ואף עשה נפשות רבות לתנועה בין תלמידי האוניברסיטה ומשכילי העיר. בשנת התרמ"ד, 1884, עלה לארץ. תחילה התיישב - יחד עם בן דודו דב לובמן - ביהודיה שליד פתח תקוה והשניים עבדו בחלקה שניתנה להם מטעם חובבי ציון בחרקוב. שנה מאוחר יותר, מתוך היענות לפנייתם של איכרי ראשון לציון ופקיד הברון אוסוביצקי, עבר לראשון לציון שהייתה אז מרכז למשכילי המתיישבים. כאן התמנה מטעם פקידות הברון למודד קרקעות - "משוח" בלשון הימים ההם- ורשימת אדמות המושבות הראשונות שעסק במדידתן ארוכה: זכרון יעקב, גדרה, ראש פינה, יסוד המעלה, קסטינה, רחובות וחדרה. אל תפקידו כמודד התייחס כאל עבודת קודש וביצע אותה למרות בריאותו הלקויה. בעקבות נסיעותיו ברחבי הארץ, פירסם את רשמיו בעיתונים שונים: "הצבי", "האור", "המליץ", בקובץ "ממזרח וממערב", בעיתון הילדים הירושלמי "עולם קטן" ובעיתונים יהודיים-רוסיים ברוסית. רשימותיו נכתבו הן בחתימת שמו והן בכינויים כמו "מרדכי היהודי" ו"אליפז התימני". במאמריו התייחס לבעיות שהעסיקו את היישוב בארץ. לא אחת הביע דעות נוגדות לדעותיהם של ראשי חובבי ציון והללו, בתגובה, חסמו בפניו את שערי עיתונם. גם את פקידי הברון קומם עליו ברשימותיו ועל כך הועמד לדין פנימי אולם, בהתחשב בשמו הטוב ובהשתדלות ידידיו הרבים, לא פוטר ממשרתו. עם זאת, נקנס בקנס כספי ונאלץ לחתום על הצהרת התנצלות והתחייבות לא לכתוב ולא לפרסם כל דבר בענייני הציבור בארץ. היה חסיד התעשייה והמסחר בארץ והיזמה הפרטית - כדעתו של ז.ד. ליבונטין - והטיל ספק בערכה של החקלאות הנבנית מתרומות. הוא לקח גם חלק במלחמותיו של בן יהודה ברבנים הספרדים ובראשי הכוללים. בשנת התרמ"ט, 1889-1888, חלה שנת שמיטה ומרדכי לובמן פירסם את "קול איכר" ובו פנייה אל הרבנים לא להכריח את החקלאים לשבת שנה שלמה בחיבוק ידיים ולאכול לחם חסד. לדעתו היה הכרח למצוא עצה ותחבולה נגד השמיטה שעלולה לגרום לכיליון. בשנת התרמ"ו, 1886, התמנה מטעם הפקידות למורה בבית הספר במושבה ולמנהלו הראשון. היה זה בית הספר העברי הראשון בארץ ובעולם. כמורה לחשבון ולידיעת הטבע, היה לו חלק חשוב בסלילת הדרך להוראת כל המקצועות בעברית. בהיעדר ספרי לימוד בעברית, חיבר רשימות וכתב את הספר "שיחות בידיעת הטבע" ובפעם הראשונה יצר טרמינולוגיה עברית לצמחים ולחלקיהם. במקביל, עסק גם בענייני הציבור במושבה והתמנה "מזכיר תמידי" של ועד המושבה הראשון. היה זה ועד בן 7 חברים שכינו את עצמם בשם "ז' טובי העיר" (זט"ה) ואשר מטרתם לנהל את ענייני המושבה הפנימיים שעד אז נוהלו על ידי פקידי הברון. כמזכיר הוועד, כתב מרדכי לובמן את הפרטיכולים. בשנת התרמ"ח, 1888, לאור הצלחתו בניהול בית הספר, התמנה למפקח על בתי הספר של הברון במושבות יהודה. בתפקידו זה, ולמרות שהדבר גרם לחיכוכים בינו לבין פקידות הברון ואף בינו לבין התושבים שלא האמינו בתחיית הלשון העברית, אישר את תכניתו של דוד יודילוביץ ללמד "עברית בעברית" והפיץ את תורתו שלו בעניין ההוראה בעברית. בשנת התרנ"ב, 1892, נמנה מרדכי לובמן על מארגני אספות המורים הראשונות ובמשך 4 שנים עמד בראש האספות וערך את הפרטיכולים של הכינוסים. אספות אלו היו למעשה הסתדרות המורים הראשונה. השתתפו בהן עשרה מורים, בעיקר ממושבות יהודה, אשר דנו בשאלות היסוד של בית הספר העממי וניסו לעצב את דמותו. בכך הניחו את היסוד לסדרי בית הספר ולתכניו. מרדכי לובמן ניצח על הדיונים. לשיטתו, החינוך צריך לעמוד על שני עקרונות לאומיים: הפיכת השפה העברית לשפה המדוברת בפי התלמידים והקניית אהבת העם והארץ. מרדכי לובמן הביא לראשון לציון את אמו האלמנה ואת אחיותיו אשר התייתמו מאביהן בצעירותן. כאח הבכור, סייע מרדכי בגידולן ובחינוכן. את אחותו דינה שלח, באמצעות פקיד הברון, ללמוד הוראה וניהול בפריז. אף הורי אשתו ואחותה המיילדת, מרים יצחקי, הגיעו אל המושבה בעקבותיו. הוא עצמו נפטר צעיר לימים, בן 38, ונטמן בבית הקברות הישן במושבה.

מקורות

רשימת תושבים בלתי קבועים, תרע"א, 1911, ארכיון המוזיאון, 1.02.2.1-3